נולדתי ביקנעם, שהייתה אז עיירת פיתוח קטנה, בתקופה שבה היה ערוץ אחד בטלוויזיה, מחשבים עבדו עם דיסקטים, ו-Windows עוד לא היה חלק מהחיים שלנו.
ההורים שלי היו מעט מאוד בבית, ואני הייתי ילדה סקרנית מאוד. אהבתי לקרוא. בבית הייתה ספרייה ענקית, ואני קראתי כמעט כל מה שהיה בה - ספרי ילדים, ספרי מבוגרים, ואפילו אנציקלופדיות. הייתי פרפקציוניסטית, שוחרת צדק, מהסוג שלא כל כך יודע לעבור לסדר היום כשמשהו מרגיש לא הוגן.
כבר אז מצאתי את עצמי נמשכת למי שנשאר קצת בצד. תמיד עסקתי איכשהו בעזרה לאחרים, ובמיוחד בילדים שהחברה ידעה לקבל קצת פחות בפתיחות.
אהבתי גם לשיר. עד היום אני זוכרת בעל פה מילים של מאות שירים.
אבל יותר מהכול - אהבתי את המורים שלי.
במיוחד אהבתי את אורה, המחנכת שלי בכיתה א'. אורה הייתה אדם קסום וטוב לב. היא ראתה אותי באמת, ואהבה אותי אהבת נפש. יש אנשים שפוגשים בילדות ומשהו מהם נשאר בתוכנו לתמיד. אורה הייתה כזאת.
מאז שהכרתי אותה ידעתי שיום אחד אני רוצה להיות כמוה.
ובסופו של דבר, זה בדיוק מה שקרה.
בצעירותי טיפלתי בילדה עם שיתוק מוחין. דרכה פגשתי בפעם הראשונה מקרוב את עולם החינוך המיוחד. היא הייתה ילדה מיוחדת במינה, ואהבתי אותה מאוד. המפגש איתה לא השאיר בי הרבה מקום לספק - ידעתי שזה העולם שבו אני רוצה להיות.
אחרי הצבא התחלתי ללמוד חינוך מיוחד, ומיד נשאבתי פנימה.
במהלך הלימודים התנסיתי בהוראה בבתי ספר שונים מאוד זה מזה, עם תלמידים ואוכלוסיות מגוונות, ובסופו של דבר בחרתי להתמחות דווקא בתחום של חרשים ולקויי שמיעה.
אבל כנראה שמעולם לא ידעתי באמת להפסיק ללמוד.
כעבור כמה שנים הוספתי לימודי הוראה מתקנת בשפה ובחשבון. המשכתי לקורסים ולהכשרות, ועוד קורס ועוד תחום ועוד שאלה שרציתי להבין לעומק.
ואז, כשנזכרתי שאולי כדאי סוף סוף לעשות גם תואר שני, גיליתי שנשאר מקום רק במסלול לקידום נוער בסיכון ובמצוקה.
זה היה תחום רחוק מאוד מכל מה שעסקתי בו עד אז.
נרשמתי.
והוא התגלה כאחד התחומים המרתקים שפגשתי בחיי.
דווקא שם פגשתי את צוות הפרקטיקום של האבחון הדידקטי, ומשם הדרך הובילה אותי למקום שהרגיש, לראשונה, מדויק לגמרי.
אבחון לקויות למידה ריתק אותי.
אחרי כל כך הרבה שנים שבהן פגשתי תלמידים שהתאמצו כל כך והתקשו כל כך, כבר לא הספיק לי לדעת מה קשה להם.
הייתי חייבת להבין למה.
למה תלמיד אחד לומד לקרוא כמעט מעצמו, ואחר משקיע מאמץ עצום בכל מילה. למה ילד חכם כל כך מתקשה במשימה שנראית פשוטה. איפה בדיוק מסתתר הפער בין מה שהוא יודע לבין מה שהוא מצליח להראות.
גיליתי עולם מרתק ומורכב: מצד אחד מבדקים תקניים, ציונים ונורמות; מצד אחר התבוננות, הקשבה והערכה שאין בה שום נוסחה.
לאט לאט למדתי לסמוך לא רק על המספרים, אלא גם על הניסיון שלי, על תחושות הבטן, ועל היכולת לראות את התלמיד שמולי כאדם שלם - לא כאוסף של לקויות, ציונים או סעיפים בדוח.
ואז נולד בני הצעיר, והחיים המקצועיים שלי השתנו שוב.
דרכו הכרתי לראשונה לעומק את הגישה המונטסורית ואת הגישה ההיקשרותית.
ופתאום הבנתי משהו שהיה שם כנראה כל הזמן.
היה חסר לי חלק.
החלק שמאפשר לגייס תלמיד מתוך קשר.
לא משום שלא ידעתי קודם שקשר הוא חשוב. ידעתי. כל מורה טוב יודע את זה במידה כזאת או אחרת. אבל במערכות גדולות, עמוסות וצפופות, הקשר לא תמיד מצליח להפוך לעיקרון שממנו מתחילים.
עבורי זאת הייתה נקודת מפנה.
בשלב הזה דרכי נפרדה בהדרגה ממערכת החינוך, ואני צללתי עמוק יותר אל העולם המונטסורי ואל החינוך הביתי.
התחלתי ליישם את העקרונות המונטסוריים בלמידה עם בני. לאט לאט הבית התמלא בעזרים מונטסוריים. אחר כך בעוד עזרים. ובעוד כמה.
בשלב מסוים כולם כבר ידעו בדיוק מה לקנות לי ליום ההולדת.
השתתפתי בקורס, ואז בעוד קורס, ואז בעוד אחד. למדתי, קראתי, ניסיתי, טעיתי, שיניתי, חזרתי שוב. עם הזמן העקרונות המונטסוריים הפסיקו להיות "שיטה" שלמדתי והפכו לחלק מה-DNA המקצועי שלי.
ולכל אלה נוסף עוד דבר אחד.
ילד אחד מדהים שלימד אותי שהעולם יכול להיות קסום באמת.
שאפשר להאמין בפיות.
ושאפשר אפילו להיות קצת פיות בעצמנו, עבור מי שזקוק לקצת קסם בחיים שלו.
לא תמיד היה קל למצוא את הקסם.
אבל כשיש רצון, הדרך נמצאת.
וכך, כמעט בלי ששמתי לב, נברא לי עולם מקצועי משלי.
עולם שמבקש להיות מבוסס ככל האפשר על ידע מחקרי עדכני, על אבחון מדויק, על הבנה עמוקה של תהליכי למידה ועל מקצועיות חסרת פשרות - ובאותה נשימה משאיר מקום גם לדברים שאי אפשר למדוד.
לקשר.
לתקווה.
לדמיון.
לקסם.
לדברים שאי אפשר ממש ללמד, אלא רק להרגיש.
בשנים האחרונות אני מדריכה גם מורים וסטודנטים. אני מלמדת אותם כלים, ידע, אבחון, הוראה וחשיבה מקצועית - אבל בתוך כל אלה אני משתדלת להעביר גם מעט מן הדבר הזה שקשה הרבה יותר להגדיר.
להסתכל על תלמיד ולראות אדם.
לזכור שגם מאחורי התנגדות יכולה להסתתר אכזבה.
שמאחורי "אני לא רוצה" לפעמים נמצא "אני מפחד להיכשל שוב".
ושלפעמים מבוגר אחד שמאמין בתלמיד ברגע שבו הוא כבר הפסיק להאמין בעצמו, יכול לשנות הרבה יותר מכפי שהוא יודע.
הלוואי שהייתה לי אבקת קסמים לפזר על כל תלמידיי המתקשים ולעשות להם את הדרך מעט קלה יותר.
אין לי.
אז בינתיים אני מסתפקת במה שיש:
לאהוב אותם גם ברגעים החשוכים ביותר.
להאמין בהם כשהם מתקשים לעשות זאת בעצמם.
ולהזכיר להם שלפעמים החושך אינו אומר שאין דרך.
רק שצריך מישהו שידליק את האור.